אבטחת מסמכים תנ"כית – מן החרס עד לחתימה האלקטרונית

בשנת 587 לפני הספירה, זמן קצר לפני חורבן בית המקדש הראשון, צעד לו ברוך בן נריה, סופרו של הנביא ירמיהו, לכיוון ענתות, צפונית לירושלים. ליבו היה כבד מאוד: האיום הבבלי היה מוחשי מתמיד, להנהגה היהודית לא היה מענה כנגד עוצמת האימפריה הבבלית, ודווקא אז – הצטווה אדונו הנביא, בצו אלהי, לרכוש מבן דודו חלקת שדה, בעיר הולדתו ענתות.

צו אלהי הוא צו, ויש לקיימו. אך גם אדם כירמיהו, העוסק ברוח ופחות בחומר, יודע היטב שתהליך קניית נכס מצריך כתיבת חוזה כתוב, חתום בפני עדים ובעיקר – מאובטח.

כתוב: למעשה חרוט על טין (חרס) רך.

חתום: על ידי אבן חותם, "בולה".

מאובטח…??

מסתבר, שהצורך באבטחת מסמכים, היה קיים מהרגע בו התחילו לכתוב אותם. האדם, מאותו יום בו הפך להיות אורייני (קורא וכותב), היה זקוק לאבטחה שתגן על מסמכיו מכל זיוף, התחזות או שינוי חד צדדי.

ברוך בן נריה רכש את חלקת השדה (שתעבור, למצער, לידי הבבלים), עבור ירמיהו.

קניית השדה על ידי ירמיהו לוותה בפעולות שנועדו להבטיח את קיום העסקה ולתת לה תוקף. שקילת כסף, כתיבה בספר, חתימה ועדות עדים – כל אלה היו פעולות מקובלות באותם ימים בעת רכישת קרקע. ייחודה של פרשה זו הוא בתיאור המפורט של מונחים משפטיים מימי בית ראשון, שקשורים באבטחת המסמך. נאמר שם: "ספר המקנה, החתום, המצוה והחקים ואת הגלוי" (ירמיהו לב, יא).

מסתבר, שמדובר פה בשני מסמכים: אחד גלוי ("הגלוי") והשני סמוי ("החתום").

כיצד התרחש התהליך?

ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו באשור ומאוחר יותר במצרים, מראים שכל פרטי המכירה  – קנייה דאז נכתבו במפורט על אבן טין לעיני עדים. את אבן הטין עם כל הפרטים היו מכסים בשכבה נוספת של בד נוקשה. על הבד, מבחוץ, כתבו בדיוק מוקפד את אותם פרטים שנכתבו על האבן. את השק החיצוני קשרו בחבלים עם חותם (בולה). למעשה, כל הפרטים נכתבו פעמיים, בהעתק גלוי ("הגלוי") וסמוי ("החתום"). אם למישהו יתחשק לשנות את הפרטים, להוסיף, לגרוע, לזייף וכו' – תמיד יוכלו לשבור את החותם (שוב, לעיני עדים ובצו שופט) ולבדוק את נוסחו האמיתי של המסמך.

מה היה תפקיד החותם?

הבולה הייתה למעשה חוליית אבטחה למסמך ולתוכנו. לכן, כל מסמך פתוח, או כזה שלא נמצא עליו חוט או חותם – היה חשוד כמזויף.

המאה העשרים: דרישת שלום מברוך בן נריה

באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, נמצאו בידי סוחרי עתיקות בירושלים בולות הנושאות שמות עבריים. על גבי אחת מהן נכתב "לברכיהו בן נריהו הספר", והחוקרים נוטים לייחסה לברוך בן נריה, סופרו ואיש אמונו של… ירמיהו הנביא. הוא הוא שרכש לו את השדה.

ובימינו?

בשנת 2001 חוקקה הכנסת את "חוק חתימה אלקטרונית" הקובע: "מסר אלקטרוני החתום בחתימה אלקטרונית מאובטחת, יהיה קביל בכל הליך משפטי ויהווה ראיה לכאורה לכך שהחתימה היא של בעל אמצעי החתימה; שהמסר האלקטרוני הוא זה שנחתם על ידי בעל אמצעי החתימה".

המסמך האלקטרוני, הוא כעין ספר הגלוי. הספר החתום המקראי, הוא המסמך החתום שכתיבתו וחתימתו נעשו בשיטה אלקטרונית, שיש ודאות בדבר כשרותו. אימות החתימה מבוצע על ידי השוואת הגלוי, עם החתום  לאחר שמסירים ממנו את החותם (הבולה) ומשוים ביניהם.

וזה הכל על החתום ועל הגלוי, בהפרש של למעלה משלושת אלפים שנה….